השנה היא 1964. דווקא אפרים קישון, המהגר שמעולם לא למד קולנוע, הוא הראשון שמצליח להפוך את הקולנוע הישראלי לז'אנר פופולרי, אחרי שנים של סרטי סוכנות דלי נוכחות. ההצלחה הפנומנלית של "סלאח שבתי" פותחת רצף של סאטירות מצליחות של קישון כמו "תעלת בלאומילך" ו"השוטר אזולאי", היא גם מייסדת את הוויכוח הבלתי נגמר על דרך הצגתו של המזרחי בקולנוע. הקהל מצידו מצביע ברגליים. הגל החדש של הקומדיות העממיות, כמו "פורטונה" ו"עליזה מזרחי" מייצר בפעם הראשונה נהירה עקבית של צופים לסרטים מתוצרת כחול לבן.